בושה בושה
מי אני ולמה הקמתי את אתר בושה ומה תכלית האתר

 

 

שמי אריה גבע,  גמלאי,  יליד 1938, תל-אביב,  צפון רח' הירקון עשרות מטרים מחוף הים, ליד הנמל.  בחודש ספטמבר 1947   חודשים ספורים לפני הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל  (29 בנובמבר 1947),  עברתי להתגורר בעיר חולון  בשיכון יציבי סולל-בונה, הבית האחרון בשורת בתי השכונה ומאחוריו התרוממה דיונת חול גבוהה, עליה נהגנו לטפס אחר הגשם ולגלוש עם אופניים במורד התלול. כדורי המרצחים שנורו מהכפר הערבי תל-עריש הסמוך, בעת מלחמת השחרור, ונפילתו של בן כיתתנו יגאל שמאולביץ,  ביום י"א באדר תש"ח, המחישו לנו  הילדים, את משמעות המלחמה  ולא שיערנו אז,  כי  קנאות דתית-לאומית אלימה, תהא מנת חלקנו  בארץ הזו שנים ארוכות ואולי דורות.

 

 

 

 

בנובמבר 2012, כאשר אני מתקרב לגיל 75, אובחנה אצלי מחלה ממארת. עברתי ניתוח מורכב, קיבלתי טיפולים כימותרפיים. חלפו שבעה חודשים ואני כמעט  בפעילות מלאה, תוך שאני ממשיך כל אותה תקופה לא קלה במאבקי נגד עוולות השלטון ותפעול אתר בושה, תוך שאני מקפיד שלא להחמיץ אף פנייה של הגולשים ללא תשובה.

 

בשנת 1952 סיימתי את בית-החינוך ע"ש ביאליק בחולון בימים בהם עוד היה חינוך נפרד לפי זרמים אידיאולוגיים. חקלאות הייתה צו השעה והייתי  בן ארבע-עשרה  כשהתחלתי ללמוד בבית-הספר תיכון חקלאי, הכפר הירוק- מחזור ראשון.

בגיל 15  נער צעיר שבקושי התגלח,  קצרתי לבדי עם קומביין את  ים שיבולי החיטה בשדות הרחבים. הייתי גם רועה, מופקד לבדי  על עדר של 400 כבשים עקשניות, משימה לא קלה בחום הקיץ. שהייתי שעות רבות  בשדות השרון, שהיום זרועים ברובם שלמת בטון ומלט, כשאני  נהנה עד כלות   משלל צבעי מרבדי פרחי  הבר - צבעונים, כלניות  נרקיסים,   שכיסו  בהמוניהם את  השדות, שרובם הפכו מאז לכבישים סואנים וושכונות מגורים.

לאחר ששית (כיתה י')  עברתי  בשנת 1954 ללמוד ב- בית-הספר החקלאי כדורי,  מחזור כ',  אותו סיימתי בשנת 1957. חיים ספרטניים של עבודת אדמה  קשה, כולל סיקול,  ושל לימודי מקצועות חקלאיים, בלי תעודת בגרות.  התרפקות על מסורת הפלמ"ח, שהייתה ואיננה, תוך שאת סופי השבוע, בילינו  בצעידות ארוכות בהרי הגליל. מסורת כדורי, פסגת הר תבור ומראות  הגליל התחתון  היו נופי נעורי אשר עיצבו את דרכי.

הייתי חבר גרעין 'מגל וחרב' של התנועה המאוחדת,  אשר הוצב בהיאחזות  הנח"ל עין-רדיאן, שהפכה  בנובמבר 1957  לישוב קבע בשם - קיבוץ יטבתה. מהקיבוץ יצאתי לקורס מכי"ם בנחל המוצנח וחזרתי אל יטבתה במסגרת של"ת. שנה לאחר מכן, למרות אהבתי את  המקום ואת החברים, כשהגעתי להכרה כי הקיבוץ אינו דרך חיי, לא המתנתי עד תום תקופת השל"ת  אלא עזבתי את יטבתה וחזרתי לשרת  בנח"ל המוצנח, עד שחרורי מהצבא בשנת 1960.

במרץ 2013,  נערך ביטבתה כנס של חברי גרעין מגל וחרב' המיסדיים, מפגן נוסטלגיה  והערכה לאלה אשר הגשימו מאז את הציונות האמיתי. נעדרתי בגלל מחלתי, אך החברים שלחו לי תמונה מטקס הפיכת עין רדיאן מהיאחזות - לישוב קבע, כשאני לוחץ את ידו של אלוף פיקוד הנח"ל איתמר  בן-ברק, לידו על הבמה עומד אלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב ובשורה הראשונה יושבים - דוד בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס.

תקופת שהותי בקיבוץ יטבתה הייתה קצרה, אך יחד עם בית-הספר כדורי,  אלה הן שתי תחנות חשובות בחיי, בהן  ניטעו בי הרבה ערכים טובים, אותם אני מקדש ונושא כל חיי.

 

בוגר האוניברסיטה העברית  - כלכלה, מדעי המדינה,  ומאוחר יותר סיימתי לימוד משפטים בשנת 1968. שנים מאוחר יותר, עשיתי התמחות וקיבלתי רישיון עריכת-דין,  בו לא עשיתי שימוש של ממש, עד צאתי לגמלאות.

 

שנת עבודה אחת  אצל מבקר המדינה  היה בה די להבהיר לי שביקורת על עבודת אחרים, אינה דרך חיי. בינואר 1965 התלתי לעבוד ב - 'חברת העובדים', הזרוע הכלכלית של ההסתדרות העובדים תחת שרביט מנהיגותו,  של יעקב לוינסון ז"ל, שהלך לעולמו בנסיבות טרגיות.   העבודה ב - 'משק העובדים',  אשר ביטא תפישה סוציאליסטית פלורליסטית, ייחודית לישראל, הביאה אותי לתפקידים  ניהוליים עסקיים מרתקים, לרבות: מנכ"ל קרן השקעות של חברת עובדים, מנכ"ל החברה להשקעות של בנק הפועלים, מנכ"ל בנק קונטיננטל, הקמת  סניף בנק הפועלים לוס אנג'לס, קליפורניה,  מנכ"ל בנק אמריקאי -שראלי, מנהל בנק הפועלים אזור ארה"ב,  יו"ר ג'רוזלם פוסט, מנכ"ל יכין חק"ל, כל זאת -  עד שפרשתי לפנסיה מוקדמת מבנק הפועלים, בדרגת משנה למנכ"ל, למרות שלא עבדתי אף פעם בבנק הפועלים בישראל גופא.

מנעורי אני צועד על שבילי ארץ ישראל, מאוהב בנופיה, ומוקדם מהאתרים המגוונים וההסיטוריה העשיה.  אני מלא גאווה על המפעל הציוני שאבי יעקב ברגמן, איש העלייה השלישית (1920) הגשים  כל חייו. אני מגלה עניין בנושאי מורשת  ישראל העתיקה, המעשירה, אך מלא ביקורת על הידרדרות החברה הישראלית וכישלון מנהיגיה, להצעיד את  המדינה ואת החברה  הישראלית בדרך צודקת, יעילה ונכונה יותר מבחינה חברתית ומדינית.

 

הקמתי משפחה אוהבת שאני גאה בה,  ביצעתי משימות עסקיות מרתקות, ישבתי בדירקטוריונים רבים, הייתי חבר בוועדות שבדקו נושאים בעלי חשיבות ציבורית.   זכיתי לקריירה עסקית  עשירה ומגוונת במסגרתה ביקרתי בארצות רבות בעולם.  ככל שנקפו השנים, האהבה לטבע ולנופי ארץ-ישראל,  למורשת היהודית רק  הלכה וגברה.

 

לאחר שפרשתי  לפנסיה מוקדמת אותה שילם בנק הפועלים, לא מצאתי עניין לראות בעשיית כסף מטרה והעדפתי שלא להמשיך  להיות מעורב בעולם העסקים. התחלתי לטייל בארצות העולם באינטנסיביות,  עברתי קורס בן שנתיים לכתיבה יוצרת ועסקתי בכתיבה,  תוך  מעורבות והשקעת זמן, מחשבה ומרץ, בתיקון כשלים שלטוניים  ועוולות צרכניות, בנושאים  מגוונים.

לתפישתי,  כאשר נקרית בדרכי התנהגות שלטונית או עסקית, הפוגעת בי,  אך יש לה השלכות על אזרחים אחרים, אינני מחריש ופועל לשינוי הדברים. פעילות הנראית סזיפית, נוכח אין-סוף כשלי השלטון,  אך היא בעלת אתגרים אינטלקטואלים ומלאת סיפוק.

 

כבר מזמן חשתי כי המדינה שלנו הולכת ומידרדרת חברתית. הפערים הכלכליים הלכו וגברו וצבירת ממון וכוח, הפכו להיות הערכים המובילים, עם כי, עדיין עטפו את המצב במלים ריקות מתוכן. בעיצומה של  מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, נוכח גילוי כשלים חמורים של המנהיגות, בצד המחדלים במוכנות הצבא והעורף ובעיקר,  הכעיס אותי  סירוב המנהיגות הכושלת, לקחת אחריות אישית למחדל.  חשתי כי אסור לשתוק יותר וכך,  גמלה בלבי החלטה להביא את אתר בושה לעולם. ישיבה על הגדר בחוסר מעש, מסוכנת לעצם קיומנו הלאומי והפיזי  במרחב העויין.  סברתי כי  סאוב השלטון בצד הידרדרות החברה, מסוכנים לא פחות מאשר  הטרור האיסלאמי והאוייבים הערבים.  מאחר ובנושאי מדינה וצבא לא היה לי שום יתרון, העדפתי להתרכז בנושאים עסקיים - מנהליים - ערכיים, שם בידי לנצל לטובת הכלל,  את כישורי והידע העצום שרכשתי בשנות עבודתי.

אתר בושה  החל לפעול בחודש אוקטובר  2006,  וביוני 2008, שינה אתר בושה  את פניו ועבר שידרוג,  לעיצובו הנוכחי.

 

אתר בושה הנו פרי עמלי ויצירתי, אך  אתר בושה לא היה בא לעולם לולא בני - אור גבע, שהקים עבורי את הגירסה הראשונה של אתר בושה  ודרבן אותי להביא את מעשי למען שיפור הטיפול באזרחים, לידיעת הרבים. אתר בושה אינו מתיימר לפתור את בעיות החברה והמדינה, אך הצגת בעייות בהן נתקל אזרח בודד, מאבק למען פיתרונן בלא מורא ובלא חשבון או אינטרסים זרים, יכול לשמש דוגמא לרבים, כי חייבים לצאת מתוך קונכיית האדישות, בה נמצא רוב הציבור  המשכיל  בישראל.

 

ההוצאות הכרוכות בהפעלת אתר בושה, לרבות התשלומים הכרוכים בבקשות לקבלת מידע על-פי חוק חופש המידע וסכומי האגרות שאני משלם בהליכים משפטיים שאני מנהל בפני ערכאות שיפוטיות -  מוצאות מכיסי בלא מימון מצד אחרים. אני קורא להן- הוצאות ניקיון ו/או הוצאות חיטוי  של  סיאוב המנהיגות.  זוהי  תרומתי למען  עצמי ולמען הכלל.

 

 

ב - 21 ביוני 2008, חגגתי שבעים שנה ושלושים וחמש שנה לנישואי.   ביום הזה ממש, ביום הארוך ביותר בשנה, נולדתי וגם התחתנתי. באותו יום בדיוק, הייתי מחצית חיי אני עם רעייתי,  דפנה.  אירוע נדיר, שקרא לעריכת  מסיבה לחברים אותה כיניתי -  אביב שיבתי. לא הייתה זו  מסיבת  נוסטלגיה של התרפקות על העבר, אלא מבט קדימה להמשך חיים מלאים, עשירים ותוססים.

 

מה חושב הדור הצעיר על אריה גבע ובני דורו, אותם הוא מכנה דור הנפילים,  תוכלו לקרוא בדבריו המרגשים של שגיא דיין, חתני  (בעלה של בתי  קרן )  במסיבה : שגיא דיין על דור הנפילים

 

 

 

השלטון - שלוחותיו

רשויות מקומיות

http://www.flyrnai.org/dbimg/R...achine-dvd 
wacom photoshop discount 
adobe captivate mac download 
download project standard 2013 
download adobe acrobat extended 9 
apotek viagra acquisto cialis on line kamagra schweiz acheter isotretinoin kamagra apotheke
viagra prescription needed cialis splitting tablets generic viagra quick delivery generic cialis super active buy cialis with paypal
buy levitra professional discount levitra online cialis in india buy viagra in south africa cialis soft tabs generic