בושה בושה
22.5.12 בית-המשפט העליון בעד צמצום משמעותי של דיני ההקפאה של הארנונה, תוך התעלמות משאלות יסוד אחרות שעלו בפניו. פסק-דין קצר, המתעלם מקיום יריעה רחבה בפרשה.


פסק-הדין  של בית המשפט העליון יותר ממה שיש בו בשורות הספורות,  חסר בו הרבה, נוכח החשיבות הציבורית העצומה של הדברים, הימשכות ההליכים על-פני 13 שנה, התנהלות הבלתי-ראויה של עיריית הרצליה, פסק-דין הברור, ענייני, נכון וצודק של בית-המשפט המחוזי.  לקריאת פסק-הדין המלא, שהנו בן כמה שורות. עע"ם 3534/11 עיריית הרצליה, יעל גרמן ומנהל הארנונה נ. אריה גבע ואח'    הנשיא א' גרוניס, י' דנציגר, י' עמית,   14.5.12, לקריאת פסה"ד:

פסק-הדין המלא בית-המשפט העליון,  עע"ם  3524/11 עיריית הרצליה, יעל גרמן ומנהל הארנונה נ. אריה גבע ואח' 14.5.12 

 

  • התהיות שלנו על  פסק-הדין בקליפת האגוז.  לעניות דעתי, לוקה פסק-הדין בהתעלמות מהנושאים הבאים:
    בית-המשפט העליון, מתעלם ממצבור הראיות שהיו בפניו כנספחים לסיכומים שהגישו המשיבים ומעמדת בית-משפט קמא, לגבי דרך התנהלותה הבלתי-ראויה של   עיריית הרצליה והעומדת בראשה יעל גרמן,  מאז 1999. 
  • בית-המשפט אינו קובע גרסה עובדתית כלשהי, הוא אינו מאמץ את הגרסה העובדתית  שנקבעה על-ידי בית-המשפט קמא, ולא את הגרסה זו לה טוענים המערערים, קרי עיריית הרצליה, יעל גרמן והממונה על הארנונה.

  • העדר קביעה של גרסה, והתעלמות מדרך התנהלות המערערים,  מאפשרים למעשה לשופטי ההרכב בראשות הנשיא, להתעלם מדוקטרינות בסיסיות בדרך התנהלות משפטית כמו – תום לב דיוני,   ראיות אמת כבסיס להכרעה שיפוטית,  השתק שיפוטי.

  • בית-המשפט מאמץ את ההלכה שקבע לפני חודשים ספורים לפיה, דיני ההקפאה של הארנונה אינם חלים, גם במקרה של שינוי מדיניות , והוא מתיר  על כנם את דיני ההקפאה על הארנונה, רק במקרה של שינוי בצו הארנונה בסיווג.  עניינית, בית-משפט לא הסביר מה ההבדל בין  הוראות צו הארנונה, שהם ביטוי בכתב של מדיניות העירייה שבידה לשנותם בכל עת בהחלטה של מועצת העירייה, לבין שינוי מדיניות העירייה, שלא קבלה ביטוי בצו הארנונה.  ענייניית, אנו איננו רואים הבדל בין השניים. ממה נפשך,   אם שינוי מדיניות מותר, מדוע לא יותר גם שינוי צו הארנוה.

  • נוכח הגדלת סמכות הרשות המקומית להגדיל את  הארנונה, והסרת החסמים על הרשות המקומית,   הייתי מצפה כי בית- המשפט העליון  יתייחס בכמה שורות בלמים והחסמים הדרושים כלפי הרשויות המקומיות, כדי שלא ייפגעו זכויות  התושבים, בשל התנהלות הרשות המקומית בהגדלת הארנונה.

  • נוכח  ההלכה אותה קבע  בית-המשפט העליון בפרשת משואה 20.11.11, (בהרכב  דאז, בו ישב וכתב את פסק-הדין השופט דאז, א' גרוניס). גדלה  עוצמתה של הרשות המקומית והתגמדה עוד יותר, יכולתו של התושב להיאבק נגד הרשות, גם כאשר היא נוהגת תוך שרירות-לב.  לפיכך, ראוי היה  אז בפרשת נשואה, כי בית-המשפט  העליון  ידגיש ת החשיבות העליונה שיש להתנהלות  הוגנת, מתחשבת, יסודית, תוך הלב וההגינות הנדרשים מרשושת מקומית, בעת שינוי מדיניות לרעת התושב,  בתחום הארנונה. נוכח דרך, התנהלות עיריית הרצליה והעומדת בראשה יעל גרמן,  במקרה שלפנינו,  שכל העובדות בה, היו לפני  השופטים הנכבדים,  מעצימה לדעתנו עוד יותר את  הבעיתיות של פסק הדין הלאקוני  בעניין עיריית הרצליה, שעלול להביא,  בוודאי שלא מתוך רצון של השופטים הנכבדים,  לאפשר פגיעה גדולה יותר בתושבי העיר הרצליה  ובכל אותם רשויות מקומיות, בהם התנהגותו של העומד בראשן, דומה. 

 

על:

 

 

התעלמות  בית-המשפט העליון בפסק-הדין,   מדרכה הפסולה בעליל, של עיריית הרצליה  והעומדת בראשה יעל גרמן,  בהיבטים  שונים  של  דרך גביית הארנונה בעיר כפי שהתבררו במקרה לפניו, לרבות -  הטעייה, מרמה, טענות שווא,  וכן  חוסר התחשבות של בית-המשפט בנושאי יסוד  בתחום הדיוני שהם הבסיס לשיטתינו המשפטית, כמו : האמת והעובדות, הן הבסיס עליו מוקם הבניין הנורמטיבי, תום-הלב וההגינות בה מחוייבת רשות ציבורית, דוקטרינת ההשתק השיפוטי, זאת בנוסף לשתיקת בית-המשפט בדבר זכויות האזרחים מול הרשויות המקומיות, הנגזרות מהפסיקה לפיה  דיני ההקפאה אינם מונעים  יותר מרשות מקומית,  לשנות את מדיניותה לגבי שטחי הארנונה החייבם,  שתיקת בית-המשפט באלה -   מעוררים  אצלי אכזבה עמוקה. 


ב - 28.3.11,  נינתן  פסק הדין של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בו נקבעה כי בשל שינוי המדיניות של העירייה, דיני ההקפאה אוסרים את הגדלת שטחי גבע ושכניו.  חודשים ספורים לאחר מכן, בתאריך  20.11.11,  ניתן על-ידי  בית-המשפט העליון בהרכב בראשות השופט, (אז)  אשר גרוניס,  פסק דין בו נקבע  כי  דיני ההקפאה של הארנונה,   אין בהם מכשול להגדלת  הארנונה,  גפ אם מדובר בשינוי של מדיניות העירייה.  (עע"ם 7518/09  משואה למלונאות ונופש נ. עיריית ירושלים. (יצויין כי בפרשת משואה דובר בעסק - בית מלון, ואילו בענייננו, דובר בארנונה למגורים של תושבים).


העובדה כי ענייננו נדון  בבית-המשפט העליון, לפני כמעט אותו הרכב, בראשות  השופט אשר גרוניס, אשר בינתיים מאז,  מונה נשיא בית-המשט העליון, למעשה, לא הותיר לי שום סיכוי כי  בית-המשפט  ישנה את ההלכה שנתן וכי יתעמק בדקויות, של  נסיבות המקרה המיוחד  של ענייננו, כדי לאבחן אותו   ממקרה 'משואה', שנידון בפניו כמה חודשים קודם.


קיוויתי, כי נוכח העובדות אותן קבע בית-המשפט המחוזי, נוכח העדר ראיות מצד  העירייה, השקרים, הבדותות, ודרך התנהלות העירייה,  יקבע בית-המשפט כי דיונית, בשל 'השתק שיפוטי', אינו רואה מקום להתייחס לטיעוני העירייה בערעור. שום 'אסון'   לא היה קורה,  אם  ארבעה תושבים, אשר  הובלו  על-ידי העירייה בכחש במשך  13 שנים,  ישלמו ארנונה כפי ששלמו  מאז שנת 1980 ועד שנת 1999, עת שינתה יעל גרמן  ראש העירייה,  את מדיניות קודמיה.


למצער, אם סבר הנשיא  א' גרוניס, כי  לא ראוי כי  יימנע מהעירייה לשנות את מדיניותה, למרות  דרך התנהלותה הלא-ראוייה, היה עליו לציין את הדברים  בפסק-הדין.   בנסיבות הקיימות, במציאות  הכחש והרמייה בה נהגו יעל גרמן ועיריית הרצליה, בסיוע עורכת הדין החיצונית של העירייה,  עו"ד אילנה בראף-שניר, הוצאת  פסק-דין לאקוני, שאין מגלה מאומה על הפרשה,  פגעה בי, בבית-המשפט קמא ולדעתי, בהרבה עקרונות של המשפט הישראלי, אשר נבנה בעמל ובידע עצומים בידי דורות של שופטים. 


 פסק הדין לא הופיע במנוע החיפוש  של בית-המשפט העליון  ובשל כך, נראה לא יופיע גם במנועי החיפוש המסחריים. ומי שלא ידע את מספר ההליך,  פסק הדין לא עלה ברשימת פסקי-הדין של אותו יום (14.5.12), למרות הופעתם של  פסקי-דין אחרים קצרים גם הם, שניתנו גם על אתר, בידי אותו הרכב.  לולא דברים אלה הנכתבים  באתר בושה על-פסק הדין עע"ם, 3524/11,  הוא  היה נשאר בלתי ידוע, מה שממילא לא כל כך משנה, למי שלא יודע, מה מסתתר מאוחרי הפרגוד.


אין  לי  ביקורת או דבר נגד הההחלטה גופא של בית-המשפט העליון, שכן  אישית סבור כי  הגיעה העת לקבור  את דיני ההקפאה, תוך הטלת חבות של התנהלות הוגנת, צודקת ושקופה, של הרשויות המקומיות בתחום גביית הארנונה.   עם זאת, אני תמה, מדוע לא ניצל  כב' הנשיא  א' גרוניס,  את נסיבות  המקרה המיוחד שבפניו, כדי לתת תן  גט כריתות  מלא וסופי,  לדיני ההקפאה של הארנונה,שכן השאריות מחוק זה, הותן הותיר הנשיא, לא ברורות לי כלל . 
נוכח ביטולה הכמעט סופי של  דיני ההקפאה הוסרו הבלמים שהיו על זכות הרשות המקומית להגדיל את הארנונה, ומשכך, בעיני, ראוי היה כי  ההרכב בראשות נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס,   היה אומר כמה מלים מחייבות בתחום זה, כדי לקבוע חסמים או בלמים, כלפי הרשויות המקומיות,  ביחסים שלהם  בתחום הארנונה מול האזרח. 


מפריע לי מכול, כי בית-המשפט העליון  מגדלור האור, האמת והצדק של החברה שלנו,  כיבה את הזרקרור. נגד עיניהם של השופטים המלומדים,  היה פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, המוצגים שצורפו לסיכומי הצדדים, תוך שאני מוסיף את דעתי בגלוי בפני בית-המשפט, כי עיריית הרצליה פעלה כל השנים תוך - מרמה, הטעייה ודרכים קלוקלות, וכי גם בעת זו, היא עדיין טוענת לגרסה עובדתית שאינה אמת,  לפיה היא לא שינתה את מדיניותה, אלא גילתה בבתי השכונה באקראי, שטחים עליהם לא ידעה, גרסה שנדחתה מני ובי, גם  על-ידי ועדת הערר וגם  על-ידי בית המשפט המחוזי.   למרות אלה, העדיף בית-המשפט העליון להתעלם בפסק-דינו  מדרך התנהלותה של  עיריית הרצליה והעומדת בראשה, יעל גרמן, ובכך, עולה החשש, כי יעל גרמן  תראה בכך רוח גבית להמשך  דרך פעולה בלתי ראויה בעליל של עיריית הרצליה הפוגעת בעיקרי ההגינות של התנהלות שלטונית מול הרשות השופטת ומול האזרחים. 

 
 כל כולו של  פסק-הדין של בית-המשפט העליון, שאמור היה לדון במכלול הסוגיות שהבאת לעיל,  קיבל את ערעור עיריית הרצליה על החלטת בית-המשפט המחוזי,    וכל אשר נאמר בפסק הדין הוא בהי לישנא: "אנו סבורים כי יש ממש בטענותיהם של המערערים. בין אם מתייחסים להתנהלותה של  המערערת מס' 1 כלפי המשיבי כשינוי מדיניות ובין אם כתיקון טעות, הרי ברור שאין מדובר בעניין הנוגד את חוקי ההקפאה (למשל  עע"ם 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ. עיריית ירושלים (טרם פורסם 20.11.11). זאת שכן לא חל שינוי בצווי הארנונה או בסיווג. מכאן שדין הערעור להתקבל. יחד עם זאת מאחר שלמשיבים יש טענות נוספות, שבית המשפט קמא לא נדרש להן ומאחר שלא קיבל את עמדתם של המערערים, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט על מנת שידון בטענות הנוספות שהועלו בעתירה".


בכמה מלים  אלה של בית-המשפט, שאינן אומרות דבר למי שאינו בקיא בפרטי המקרה,  סגר בית-המשפט מאבק של  13 שנה, בעניין תחולת דיני ההקפאה על  ענייננו, סוגיה שעלתה רק בשל  סטייה מדרך הישר,  בה נקטה עיריית הרצליה  בראשות יעל גרמן, בידיעיתה האישית ובתמיכתה של ראש העירייה על הכשלים החמורים בדרך התנהלות העירייה.


בפסק-הדין של בית-המשפט,   וכנראה לא במקרה או בהיסח הדעת,   נמנעים השופטים הנכבדים,   לקבוע גרסה עובדתית כאשר השופטים  כותבים בפסק הדין הקצר  'בין  אם מתייחסים להתנהלותה של  עיריית הרצליה  כלפי אריה גבע ושכניו כשינוי מדיניות ובין אם כתיקון טעות', הרי למעשה, הם נמנעים לקבוע גרסה עובדתית אחת, למרות  שהייתה כזו בפניהם, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי שבחן את הראיות בקפידה. ואני סברתי לתומי, כי  קביעה של העובדות תחילה, הנה בסיס לכל החלטה שיפוטית.


 ממה נפשך, אם שופטי ערכאת הערעור, סבורים כי יש לקבל את  הקביעה העובדתית של  בית-המשפט המחוזי, כי מדובר בשינוי מדיניות, ראוי היה כי יאמר זאת במפורש. מאידך גיסא, אם  סברו  שופטי בית-המשפט העליון שישבו בדין,   מדובר בטעות כי שטוענת העיריה, משמע כי  גרסתם של גבע ושכניו נגד העירייה אינם נכונה, ומן הראוי היה,  להעמיד אותם במקומם, או  אפילו להורות  ליועץ המשפטי לממשלה להורות על קיום חקירה נגד עו"ד אריה גבע על דבריו הבוטים נגד העירייה ומי שעומדת בראשה,  מה שהיה עושה לי את היום ממש ומביא את האמת כולה בפני כולם.   


אפשרי, כי בית-המשפט העליון היה ער, כי קביעה  מצדו, כי עיריית הרצליה והעומדת בראשה,  לא אמרו אמת ולא נהגו בהגינות,  אמת כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, הרי עצם מתן פסק-הדין  לטובת העירייה המערערת, משמעו סטייה  מדוקטרינת יסוד  בשיטתנו המשפטית.  אם  פסק-הדין של בית-המשפט העליון, יתייחס לעובדות, תוך אימוץ את הגירסה העובדתית של  בית-משפט קמא, היה קושי לקבל את  הערעור של העירייה - שכן  עיריית הרצליה, המשיכה לטעון כל העת, כי אין מדובר בשינוי מדיניות אלא בטעות,  וכיצד  יתן בית המשפט פסק-דין לטובת צד שאינו אומר את האמת בעניין עובדתי שהוא לב המחלוקת.  ומכאן, הפיתרון בו נקט בית-המשפט העליון  הנו,  העדר קביעה עובדתית,  תוך קביעה נורמטיבית  כללית  לפיה,  העירייה אינה מוגבלת בביצוע הגדלת  הארנונה בין אם מדובר בטעות בעובדה, ובין אם מדובר בשינוי מדיניות.


עניינה של המחלוקת  בין אריה גבע ושכניו לשכונה, מתחילה, הייתה הגדלה בשנת 1999, סמוך לאחר היבחרה של יעל גרמן כראש העירייה – של  שטח דירות השכונה החייבות בארנונה ב – 67 מ"ר, בדרך של הכללת שטחים נחותים של – מדרגות, מרתף, ועליית הגג – כשטחים חייבים, שהופטרו  על-ידי ראשי העיר הקודמים מאז 1980 עת יושבה השכונה.


החוק אסר על  רשות מקומית להגדיל ארנונה אלא אם התגלתה טעות בחישוב השטח – זאת במסגרת מה שקרוי דיני ההקפאה, שהתפתחו בסעיף קצר בחוק ההסדרים, לפיו רשות מקומית אינה רשאית להגדיל את שטח הארנונה אלא אם נמצא טעות בחישוב.  משום כך, עיריית הרצליה באמצעות עורכת-דין אילנה בראף-שניר שייצגה את  העירייה, עשו ככל יכולתם לעוות את האמת, תוך הטעייה, השמצת עובדים ושאר דברים שאינם ראויים, לטעון כי שטחי הדירות הוגדלו בשל  גילוי טעות ואין לכך דבר עם שינוי מדיניות.  עיריית הרצליה הפסידה בדין בועדת הערר, בבית המשפט המחוזי, שקבעו על-סמך הראיות הרבות שהיו בפניהם,  כי מדובר בשינוי מדיניות ולא בגילוי טעות. 


פסק-הדין הלאקוני  של בית-המשפט העליון,  מתעלם מכל דרך המאבק והתנהלות העירייה,   וקובע  כי רשות מקומית רשאית להגדיל את הארנונה, גם אם שינתה את המדיניות שלה. משמע,  לדעת בית-המשפט העליון, החוק כלשונו, אינו חשב ואינו רלבנטי יותר,  אם כי בית-המשפט נמנע לומר כך במפורש.
הערעור שהגישו יעל גרמן והעירייה על החלטת בית המשפט המחוזי, (עת"מ 1732/08, אריה גבע ואח' נ. עיריית הרצליה, עיל גרמן ומנהל הארנונה,  השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן)  -   התקיים בית-המשפט העליון ביום 14.5.12  (עע"ם  3524/11 עיריית הרצליה, יעל גרמן ומנהל הארנונה נ. אריה גבע ואח' ).   בפסק-דין של כמה שורות,  קיבל בית-המשפט העליון את ערעור העירייה, תוך קביעה  כי דיני ההקפאה על העלאת הארנונה, אינם חלים גם במקרה בו שינתה העירייה מדיניותה. גם נוכח נסיבות המקרה המיוחדות, שבית-המשפט העליון לא ראה מקום לאבחנן מההלכות בתחום דיני ההקפאה.  בית המשפט העליון התעלם לחלוטין מהעובדות שהובאו בפסק-הדין של בית המשפט  המחוזי ומהראיות שאוזכרו  בסיכומים שהוגשו לו על-ידי המשיבים, (אריה גבע ושכניו), אשר יש להניח, נקראו בעיון על-ידי הרכב השופטים, לפני הדיון.


למעשה, בית-המשפט העליון הולך ומתקרב עם השנים  לדעתי האמיתית, לפיה  דיני ההקפאה,  הם שריד לא ראוי של חקיקה במסגרת חוק ההסדרים,   שהייתה טובה לזמנה וכי הגיעה העת לבטל את דיני ההקפאה  כליל. מה שלא עשה המחוקק,  עושה בית-המשפט העליון, אם כי בדרך מהוססת, ארוכה, מפופלת ובלתי ברורה דייה. בפסקי-דין רבים מספור, אלפי עמודים של  כתיבה שיפוטית מקצועית מרתקת אמנם, שגזלה זמן שיפוטי יקר ורב, הן בבתי המשפט המחוזיים והן בבית המשפט העליון, נאלץ המשפטן הקורא את הדברים, לקרוא את נפתולי הפסיקה, שהגיעה לשיאה בפסק-הדין בפרשת 'נשואה' בה גרע בית-המשפט   אבן נוספת, כמעט אחרונה, מבניין הקלפים הרעוע של  דיני ההקפאה.


בעת הדיון,  הייתי בעצם צריך לומר  להרכב השופטים הנכבד,  כי   אני מברך כי  הערעור התקבל,  אך לא מטעמי אותם מעלה  עיריית הרצליה,  הטועה לחלוטין בנימוקיה ומציגה מערכת עובדות חסרת בסיס ושקרית בחלקה, לרבות  טענתה גם בכתב הערעור,  כי אין מדובר בשינוי המדיניות אלא בגילוי טעות, מה שמהווה שקר גס על-פניו.  


נסיבות  העניין שהבאנו בבית המשפט,  היו ההזדמנות והזמן שהיה על בית-המשפט  העליון  לקבוע במלים ברורות, סוף  לדיני ההקפאה, לרבות  מה שבית-המשפט הותיר על כנו, משמע, מניעת זכותה של רשות מקומית לשנות סווג נכס וכן לשנות  את צווי הארנונה שלה. הרכב בית-המשפט   בראשות הנשיא אשר גרוניס, העדיף לסיים את התיק  בנושא זה בכמה שורות ולהחזירו  לבית המשפט המחוזי לדיון בסוגייה המהותית.


שארית  הדוקטרינה של דיני ההקפאה  שנקבעה בחוק שהיה טוב לשעתו, שאינני מבין את תכליתן וסיבתן כיום, נותרו על כנן.  אתה שואל את עצמך אם מותר לרשות מקומית לשנות מדיניות, מדוע ייאסר עליה לשנות את צו הארנונה שאינו אלא ביטוי בדרך של  חקיקת עזר עירונית של מדיניות העירייה.   המקרה שעמד בפני בית-המשפט העליון בענייננו, היה מקרה של שינוי מדיניות, לדרך  פעולה של ראשי ערים (לפני גרמן), שהפעילו מדיניות הוגנת וצודקת, שהתחשבה בתנאים המיוחדים של שכונה שלמה. אם, היו אותם ראשי ערים, מכניסים מדיניות זו,  בכמה מלים בודדות בצו הארנונה, על-פי פסיקת בית-המשפט העליון התקפה עדיין, לא הייתה רשאית העירייה לשנות אותה מדיניות.


בכך, החמיץ בית המשפט הזדמנות להביא למעשה לביטולם הגמור של דיני ההקפאה, שכן מה שנותר בהם, הנו שארית חסרת הגיון עניני וספק בנפקותה המשפטית, כאשר  יידון   בבית המשפט  עניין חלוקת נטל הארנונה בין התושבים.  כמות הדיונים המשפטיים, פסקי-הדין הארוכים  והרבים מספור, הן בבתי המשפט המחוזיים לעניינים מנהליים והן הדיונים בבית המשפט העליון,  אשר עסקו בדיני ההקפאה,  גזלו זמן שיפוטי יקר, עסקו בהתפלפלות משפטית, כאשר  למעשה,  השופטים הנכבדים נמנעו  כל השנים לומר  כי דיני ההקפאה של הארנונה, עבר זמנם,  אינם ראויים  יותר ודינם להתבטל,  וכי תשומת הלב  של הרשויות המקומיות ושל בתי-המשפט צריכה  להיות,  ביישום מדיניות ארנונה ראויה, הוגנת וצודקת מצד הרשויות המקומיות, בעניין דרך הטלת  נטל הארנונה  ובעיקר, חלוקתו באופן הוגן בין התושבים.


הנעשה בתחום הארנונה בהרצליה,  ישפוך אור  על ממצאים מדהימים אותם 'הצניעו' יעל גרמן ועיריית הרצליה מתושבי העיר הרצליה, לפיהם ניתנה כל השנים,  העדפה ברורה בתשלום ארנונה,  לתושבי דירות  היוקרה ובתי הפאר, כל זאת, על חשבונם הישיר של תושבי הרצליה ממעמד הביניים. כל מבנה צו הארנונה בהרצליה נועד להיטיב עם אלה המתגוררים בדירות ובתים בעלי איכות דיור גבוהה ,שלא לדבר כי   יש בהרצליה אנשים המתגוררים בדירות ובבתים השווים עשרות מיליונים, מדוע יעל גרמן פוטרת חלקים נכבדים מהנכס מתשלום ארנונה.  האם לא ראוי כי הדברים יובהרו ויתקונו לאלתר.


בסיכומים שהגשתי לבית-המשפט העליון,  לקראת הדיון בערעור העירייה,    הבאתי את הראיות שהיו בפני בית-משפט קמא שביססו יישום  סוגיות יסוד במשפט הישראל  בנושאים הדיוניים  המשפטיים  כמו :  העדר תום-הלב,  השתק שיפוטי, הצגת עובדות  בדויות בלא  ראיות,  אי-התערבות  בית-משפט לערעורים  בממצאי  ערכאת קמא, תוך שאני מפנה לראיות שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי, כי מעשי עיריית הרצליה ויעל גרמן, נעשו תוך:  תרמית ,הטעייה ושאר  תנאי סף ברורים ומושרשים היטב במשפט הישראלי, שלאורם, היה על בית המשפט לדחות את הערעור, מבלי להכנס לדיון גופא.  


וכך, לטעמי,  בית המשפט העליון, בשתיקתו, נתן למעשה כיסוי, עידוד ורוח גבית, להשתלחות של  עיריית הרצליה בבית המשפט המחוזי, לקיום שחיתות שלטונית  משמעותית.  אם בית-המשפט העליון, שמן הסתם,   אינו מצדד בהתנהלות פסולה כזו של עירייה,  מעדיף להרחיש רק כדי לסיים תיק  מהר,  מה לנו כי נלין, כאשר אזרחים שותקים, נוכח מעשי עוולה ופשע, הנעשים בתחומים אחרים ואינם מלינים.


גישת  'האינסטנט' משפט, בה נהג ההרכב המכובד בראשות הנשיא, יש בה יעילות משפטית   לסיים מהר  תיק,  אך פסק הדין הקצר, הלאקוני, שאין בו תיאור עובדות  כלשהן, אין בו  למחות או לסתור את הדברים הקשים שאמרו המערערים (העירייה), נגד השופטת המחוזית שעשתה מלאכה ראויה ובאופן מקצועי מעורר כבוד,  פסק דין המתעלם מהעובדות השקריות שהונחו לפתח ומבלי שהוא מתייחס אליהם כלל,  פסק דין כזה, לא רק נוגד את כל מה שאני יודע על תורת המשפט בישראל,   אלא הוא למעשה מייתר  את  כל דברי חכמי המשפט  לדורותיהם בדוקטרינות  משפטיות  שהתשרשו בדין הישראלי ומהוות בסיס לקיום משפט אמת וצדק,  ויש בו לדעתי,    פגיעה של ממש בשופטת  קמא ובמערכת המשפט כולה.


התמזל מזלה של יעל גרמן  ואפשרי כי  בשל רצונו של הרכב בית-המשפט,  לקצר ולסיים  את התיק לאלתר, נמנעו השופטים  להתייחס לכתוב בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולכתוב בסיכומים שהיו בפניו, שהפנו לראיות מוצקות שהונחו בפני בית-משפט קמא. וכך  נמנע בית-המשפט העליון אפילו לאזכר במלה, על התנהלותה הלא-ראויה בעליל, של יעל גרמן  מאז שנת 1999,  תקופה ארוכה  בה הטעתה את הערכאות השיפוטית, התנהלה באופן פסול כלפי התושבים,  תוך הצגה כוזבת של עובדות, לרבות האשמות שווא מצד מנהל הארנונה כלפי עובד העירייה.


הביקורת שלי נגד שתיקת בית-המשפט  העליון  בקשר להתנהלות יעל גרמן, באה מעומק  אמונתי כי האמת הנה ערך עליון, הגם אם השקר אצלינו כשלעצמו, אינו עבירה פלילית.   קשה לי להחריש,  נוכח    התעלמות בית-המשפט העליון, מכל  הראיות שהיו בפניו,  המצביעות בעליל על דרך התנהלות  בלתי-ראויה, של עיריית הרצליה ויעל גרמן ראש העירייה, שהיו בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי.   
 

מאמר מקיף על  דיני ההקפאה,  דעיכתה של   הוראות הדין בדבר דיני ההקפאה של  הארנונה ומה צריך לעשות, ראה:
מאמר מקיף על דעיכת דיני ההקפאה של הארנונה בעקבות החלטות בית-המשפט העליון - 24.5.12


בעיני, צמצום תחולת  דיני ההקפאה, או אפילו ביטולם,  מבורכת וראויה, אך  מן הראוי היה,  כי  בית-המשפט העליון, שהוא מגן האזרחים,  יאמר דברו בדבר חובת הרשויות המקומיות  לנהוג בסמכותן להגדיל את המסים, תוך הגינות, תום לב, יושרה, זאת,  תוך יצירת כלים נאותים לראות לכך, כי נטל הארנונה בין תושבי אותה רשות מקומית, ייעשה תוך הגינות, מידתיות, כלל הצדק  המשותתים על ערכים חברתיים  ראויים. 


מתוך צער כבד ותחושת תסכול ואכזבה עמוקים,  אני חש  כי הרכב בית-המשפט העליון, בראשות הנשיא אשר גרוניס  והשופטים  י דנציגר ו - י ' עמית,  שופטים מקוצעיים, נשואי פנים, רבי ידע ומעש,   פעלו ביעילות, מתוך רצון לגמור מהר ככל האפשר תיקים.  בסרט נע הם כתבו כמה שורות וסיימו תיקים בדרך של מתן פסקי-דין במקום. רצוני והצפייה שלי כאזרח, כמשפטן, כאיש הרואה את בית-המשפט העליון מגדלור  של שלטון החוק,  מורה דרך, במאבק נגד השחיתות השלטונית, ,  אני מצפה כי כאשר  שופטים מוציאים תחת ידם פסק-דין, ההופך פסק-דין מלומד ומנומק של בית-המשפט המחוזי, ללא  הנמקות או  התייחסות למלוא מסכת הדברים שהיו  מוצגים לנגד עיניהם, בית המשפט העליון, אינו ממלא את ייעודו.  אני מקווה כי  יתבדה החשש שלי,  כי דרך זו תביא להחלשת  אמון הציבור בבית-המשפט העליון שחוסנו, ואמינותו, יקרים לכולנו.  פסיקת בית-המשפט העליון, בדרך  מהירה, כמעט ספונטנית,  בפסק דין  קצרצר, שאינו מגלה אפילו טפח מהפרשה, תוך התעלמות  מדוקטרינות משפטיות מושרשות עמוק  בתפישת המשפט שלנו,    כמו 'השתק שיפוטי', 'תום לב דיוני',  'חובת הגינות', לעניות דעתי  כאזרח, כאיש שומר חוק  הקפידה היודע משפט, יש בהם פגיעה קשה בשופטי הערכאות הנמוכות יותר, אשר רובם עושים עבודת קודש, במסירות, הגינות, אומץ אזרחי ושיפוטי.


דבריה הסולדים  השקריים בעליל של עורכת-דין אילנה בראף-שניר, נגד הקביעות העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, היו ראוייים לגינוי חריף מצד נשיא בית-המשפט העליון שהוא  ראש המערכת השיפוטית.  שתיקת בית-המשפט לטעמי, אינה במקומה. אין בלבי ספק, כי שלושת שופטי בית-המשפט העליון הנכבדים,  לא רק  מתנגדים לכל  רמייה או הטעייה  של רשות שלטונית, אלא שהם סולדים מהתנהלות כזו.  ברם, שתיקתם של נשיא בית-המשפט העליון ושל חבריו להרכב,   נוכח המתגלה לעיניהם בתיק זה,  מתפרשת מן הסתם,  על-ידי  יעל גרמן ראש עיריית הרצליה  ואלה הסרים למרותה,  כאישור, או היתר, של הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר, להמשיך בדרך הרשע, הרוע והפגיעה בעקרון האמת וההגינות.  בעיני,  נשיא בית-המשפט העליון,  המופקד על מגדלור  האמת, ההגינות והצדק במדינת ישראל, החמיץ   ופעל באופן  המעורר חשש, כי   חשיפת האמת שהיא נדבך חשוב של  המאבק נגד השחיתות,   אינם בראש מעייניו.


כדי להסיר ספק כי  הנשיא גרוניס ושופטי ההרכב האחרים,   ידעו היטב את מהותו של התיק, מעבר לנקודה המשפטית של דיני ההקפאה', יובהר כי  בדקות הספורות של הדיון  בבית-המשפט העליון,  הדגשתי בפני בית-המשפט הנכבד, כי מעשי עיריית הרצליה לאורך כל התקופה היו  בשקר ולקו בהטעייה בהיבטים שונים, וכי מלכתחילה,   היו טענות העירייה  כוזבות.  כדי להבהיר כי  אינני 'משמיץ' בחסות החיסיון של הדיון המשפטי, הבהרתי כי  אני אומר דברים קשים  אף יותר, נגד דרך התנהלות יעל גרמן אף יותר, מחוץ לכותלי בית המשפט. גם בכך, לא היה כדי להניע את השופטים הנכבדים להתייחס  בפסק-דינם,   למה שהיה בעיני חשוב מכל, מעמדה של האמת, היושרה, ההגינות בה מחויבים רשות  שלטונית ונבחר ציבור – כערכי בסיס לקיום שלטון נורמטיבי  ונגד  התנהלות פסולה בעליל של רשות שלטונית, שבעיני היא מעיקריה של השחיתות השלטונית.


יעל גרמן  ועורכת הדין אילנה בראף-שניר,  ששירתה את שקריה ודרך התנהלותה הלא-ראויה של יעל גרמן בנושא הארנונה,  לאורך ההליכים הארוכים,  היו ברות מזל של ממש, בעת הדיון  בבית-המשפט העליון בערעור על פסק-הדין המלומד, הראוי, הנכון והצודק של בית-המשפט המחוזי.


בענייננו,   מסתיים מאבק ארוך בנושא תחולת 'דיני ההקפאה'   באקורד מינורי, חלקי, לא שלם, מטעה, בלתי מספק, והדיון  בהיבט הענייני העיקרי, משמע, חלוקה בלתי סבירה בעליל של נטל הארנונה בהרצליה,  חוזר אל בית-המשפט המחוזי. 


וכך, כאשר דיני ההקפאה מאחורינו,  עלינו להוכיח את אשר העליתי במכתבים הרבים בפני יעל גרמן,  כי  דרך גביית הארנונה בהרצליה, מאופיינת בין השאר ב-   חוסר סבירות,  הטלת ארנונה באופן בלתי-ראוי, לא-הוגן על  כתפי תושבי השכונה,  כתוצאה של מדיניות  העירייה בראשות יעל גרמן, מאז שנת 1999. 
אכזבתי בכל הקשור לפסק-הדין הקצרצר של בית-המשפט העליון,  אינה לגבי  קביעת בית-המשפט בנושא דיני ההקפאה של הארנונה.  שופטי בית-המשפט העליון אמרו דברם ולא רק שאינני רואה מקום  לבקר החלטה שיפוטית, קל וחומר שלתפישתי, ההלכה שהתגבשה  בניגוד לחוק, תואמת את השקפתי. לא נותר לי אלא להצטער,  כי הלכה זו לא הייתה  ברורה בעת  תחילת המאבק בשנת 1999, כך שהיה בידי לפנות היישר לנושא המהותי בגינו יצאתי למאבק נגד יעל גרמן,   של הטלת ארנונה בלתי סבירה בעליל  על תושבי השכונה ביחס לאלה המתגוררים בבתי הפאר.

 

 

השלטון - שלוחותיו

רשויות מקומיות

http://www.flyrnai.org/dbimg/R...l-academic 
cheap elements 9 
http://www.flyrnai.org/dbimg/R...bit-retail 
purchase dreamweaver cs5 for mac 
cheap 2007 office 
kamagra moins cher cialis generico senza ricetta generisk viagra cialis costa vendita viagra in svizzera
viagra sildenafil natural viagra alternatives viagra clones viagra without prescription uk purchase sildenafil without prescription
oral jelly sildenafil canadian viagra supplier cialis daily use review generic levitra tablets cheap viagra online uk