מי הם הפלשתינים,  מתי  הגיעו אל ארץ ישראל, מהיכן ומה זכותם על ארץ ישראל ומה בין זכויותיהם של הפלשתינים לבין זכותם של היהודים אשר ארץ ישראל הנה ארץ מכורתם

התפתחות הנרטיב הפלשתיני, קורותיהם של הערבים בארץ ישראל במאה העשרים, שלבי ההתגבשות של  פסיפס הערבים והאחרים לכדי עם פלשתיני, שהנו העם הצעיר יותר בעולם, מרתקת ומעוררת סימני שאלה ועניין רב.  אולם,  במובן הפוליטי- מעשי,  עובדת התגבשות הפלשתינים לכדי עם רק לאחרונה, אינה פוגעת בזכותם  להתיישב ולגור בשטחי ארץ ישראל,  על אדמות שהם רכשו   על-פי דין הארץ, בתקופת השליט המוסלמי-תורכי או בימי המנדט הבריטי.   אולם, על-פי עקרונות מוסר והגינות, כי  כאשר זכות  המושב  של  העם  הפלשתיני, שהתגבש זה מקרוב, עומדת בסתירה לזכות  המושב  היהודים אשר ארץ ישראל הנו מכורתם מזה אלפי שנה, גוברת זכותם של היהודים.  בלא קשר לזכות המושב של  הפלשתינים על אדמת ארץ ישראל, מי אשר טוען וסומך על  דברי הפלשתינים,  כי מדובר ב -  'עם ערבי היושב על אדמתו מזה אלפי שנים', חוטא לאמת ונוהג בחוסר יושרה אינטלקטואלית וערכית. ראוי שנחזור ונבהיר לעצמנו אמת זו, גם אם ראוי וחכם יהיה מצדם  של היהודים,  לחלוק את אדמת ארץ ישראל, בין מדינת ישראל  היהודית, לבין מדינת הפלשתינים.

גם לאחר חורבן בית המקדש, ( שנת 70 לספירת הנוצרים),  והתבוסה של מרד בר-כוכבא נגד השלטון הרומי (132  136 לספירה),  ולמרות ממדי ההרג, ההרס והחורבן שפשו בארץ ישראל, שב הישוב היהודי בארץ ישראל שהתגבש לכדי עם במאה השלושה עשר לפני הספירה -   לפרוח ולשגשג, תוך חיים בצוותא עם בני העמים שישבו במקום. בתקופה זו של המאות הראשונה עד השישית לספירה, תקופת המשנה והתלמוד, התגבשו  פני הדת היהודית במובן המוכר לנו  היום. ארץ ישראל  ארצם של היהודים מאז ימי ההתנחלות  במאות השלושה-עשר לפני הספירה , הייתה  כל השנים, גם לאחר חורבן הבית,  המרכז היהודי גם ליהודים שהתפזרו ברחבי הממלכה הרומית ומעבר לה. התחזקות הנצרות שהפכה לדת הממלכה הרומית והביזנטית, והצרת רגליהם של היהודים שישבו בארץ ישראל,  הביאו להידלדלות הישוב היהודי בארץ ישראל, מגמה שהלכה והתחזקה, אם כי  נשאר בארץ ישראל, יישוב יהודי גדול  עד המאה העשירית, ולאחר מכן, נותרו יהודים רק בערים העיקריות. 

• ארץ ישראל, ארצו של העם היהודי

מאז יסוד האסלאם במאה השביעית, (שנת 610 מועד ההתגלות האלוהית לנביא מוחמד). בשנת 632 מת הנביא מוחמד והסוגיה מי יירש אותו  הופכת מרכזית. אין ירושה מסודרת שעוברת מאב לבן. לאחר מות מוחמד,  נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. ארבעת הח’ליפים הראשונים שירשו את מוחמד לאחר מותו ב-632 היו: אבו בכר 632-634, עומר בן  אל-ח’טאב 634-644, עות’מאן בן עפאן 644-656, עלי בן אבי טאלב 656-661.  בתקופה זו, החלו השינויים בעולם המוסלמי, להשפיע על ארץ ישראל ועל ירושלים, שהפכה למקום קדוש לאמונה המוסלמית.

 תוך כמאה שנים, כובשים  המוסלמים  את כל המרחב ומגיעים עד טורקיה, מרכז אסיה, תוך שהם כובשים ושולטים בכל המרחב ממצרים עד מרוקו, ספרד ופורטוגל. ארץ ישראל  ניצבת בדרכם של המוסלמים,  אך היא נעדרת חשיבות של ממש מבחינתם. המוסלמים ם מחליפים את השלטון הנוצרי-ביזנטי, והתנאים בארץ מידרדרים עוד יותר, שכן  חלק לא מובטל מכלכלת תושבי ארץ ישראל, התבסס על עולי רגל נוצרים שהגיעו לארץ הקודש. בעוד האסלאם חייב עובדי אלילים להתאסלם, הוא התייחס בסלחנות יחסית, כלפי  הנוצרים ובמיוחד כלפי היהודים שראה בהם בני חסות.

לאחר הכיבוש הצבאי המוסלמי,  מתחילה אוכלוסייה ערבית מכל רחבי הים התיכון ומדבריות ערב, להתיישב בכל  חלקי ארץ ישראל, תוך שהמוסלמים, ערבים בעיקר, משתלבים בהתיישבות הקיימת של בני דתות אחרות. הכיבוש המוסלמי היה נוח יחסית, אף עיר לא  נכבשה ולא היה כל הרס.  למרות שהחיים תחת הכיבוש  הערבי היו נסבלים, היהודים והנוצרים עוזבים ברובם את ארץ ישראל  והערבים שהגיעו לכאן מכל רחבי המזרח הקרוב, תפשו למעשה את מקומם של אלה שעזבו.

הח’ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב נרצח על ידי מי שהיה מושל דמשק ולאחר  מותו החל שלטון בית אומיה שנמשך עד שנת 750. מאז כיבוש הארץ על-ידי הערבים המוסלמים, בשנת 636 לספירה,  התחלפו שליטי הארץ לעתים מזומנות.  בשנת 750 השתלטו על ארץ ישראל,  אנשי שושלת בית עבאס; בשנת 969 עברה השליטה על ארץ ישראל לידי שושלת הפאטימית  ששלטה במצרים; בראשית המאה ה-‏11 עברה הארץ אל הטורקים הסלג'וקים, שוב אל הפאטימים, עד שבשלהי המאה האחת עשרה 1099,  כבשו הצלבנים את ארץ ישראל. 

בין השנים 1,100 ל-‏1,517 – מה שמכונה התקופה הצלבנית, התחלף השלטון  על ארץ ישראל, לסירוגין, בין המוסלמים לבין הצלבנים הנוצרים, כאשר גם הטורקים החריזמים מגיעים אל ארץ ישראל בשנת  1,244.  חמש עשרה שנה מאוחר יותר מגיעים  הטטארים אשר החריבו ארץ ישראל.  הטטארים באים והולכים והממלוכים המצריים, תופשם את השליטה על ארץ ישראל עד פלישת המונגולים בהנהגת  ג'ינג'יס ח'אן.גם הם כדרכם, החריבו כל מה שעברו על-פניו.  רק בשנת 1,517, עם הכיבוש העותומאני, חזרה  היציבות  השלטונית אל ארץ ישראל, להוציא תקופות של השלטות קבוצות על טריטוריות נרחבות לזמן מוגבל כמו ההשתלטות הזמנית של השייח' דאהר אל-עומר על הגליל, או שליטתו באמצע המאה ה-‏18, של  השייח הערבי אל-עומר על צפון הארץ.   מאוחר יותר כבש  איבראהים פחה המצרי,  את ארץ ישראל באמצע המאה ה-‏1.9.

המלחמות, השליטים המתחלפים תדירות, תנאי האקלים הקשים יחסית, בצד פשיטות ביזה של בדואים מן המדבר,   חרצו את דינם של תושבי ארץ ישראל המעטים יחסית, לדלות משוועת.  להוציא  קיום יהודי רצוף בארץ ישראל, אין למעשה  רצף התיישבותי של יישוב ערבי או של עמים אחרים בארץ-ישראל, שידעה קבוצות אתניות שונות באות והולכות, תוך התמזגות של קבוצות אתניות שונות. היהודים ישבו בארץ ישראל  במספרים לא גדולים לאורך כל התקופה, אך מאז המאה העשירית, היה נדיר למצוא אותם בכפרים כעובדי אדמה והם התגורר בערים הגדולות יותר, כמו טבריה,  צפת, ירושלים, יפו.

האסלאם, רוצה להחזיר את העולם לאמונה המונותאיסטית של אברהם ונביאים אחרים, תחת כנפי האסלאם. המוסלמים  מוכנים לקבל מדינה יהודית, אך אינם מוכנים להסכים עם מצב בו יהודים שולטים במוסלמים.  בעולם הנוצרי  של  אותם ימים, כמעט ולא היו בו מוסלמים. כאשר הנוצרים כובשים את צפון אפריקה, מלזיה, הודו, מגיבים המוסלמים בניסיונות להכנסת האסלאם למדינות נוצריות. במקום בו הגיעו המוסלמים  לשלטון, אף פעם לא היה מצב  בו יהודים שלטו על מוסלמים. לדידם של המוסלמים, מדינה ישראל היא  תקלה של ההיסטוריה.

בתחילת המאה התשע-עשרה, חל שיפור בתנאי המחיה בארץ ישראל, השלטון התורכי   המרכזי התחזק במידת מה,  עיבוד האדמה הפך מפותח יותר, אך ארץ ישראל גם בשנים אלה,  הייתה מקום רחוק ממקום יישוב פורח ומשגשג  ותושביה נשארו  בדלותם.  זה היה המצב, בשלהי המאה, ערב ההתיישבות הציונית, שנפתחה עם ייסוד  מקווה ישראל והמושבות הראשונות  בשנות השמונים של המאה התשע-עשר.

בסוף המאה ה-18 החלו לעלות לארץ ישׂראל קבוצות של יהודים ממזרח אירוֹפּה, והתיישבו בארבע ערי הקודש: חברון, טבריה, צפת וכמובן,  ירושלים.   הארץ ידעה אסונות טבע כבדים ובשנת 1837 נהרסה נפגעה צפת מרעידת אדמה קשה והיישוב בה קטן. העלייה ממזרח אירוֹפּה גברה במהלך המאה ה-19. במקביל באו ארצה קבוצות של יהודים מצפון אפריקה, מאזור בוכרה ומארצות אחרות בקווקז ובמזרח.  במאה ה-19 מדינות אירוֹפּה, כנסיות נוֹצריות ותנועות דתיות החלו שוב לגלות עניין בארץ ישׂראל. צליינים רבים ביקרו במקומות הקדושים, מדינות וכנסיות התחרו על קניית קרקעות ועל הקמת מוסדות חינוך וצדקה. פיתוחה של הארץ הקל על יהודים לבוא ולהשתקע. בין הבאים אל ארץ ישראל היו  לא רק קשישים שביקשו למות בארץ ישׂראל, ותלמידי חכמים שבאו אל ארץ הקודש, אלא גם בעלי משפחות, שביקשו לבנות בארץ ישראל את חייהם.

צליינים רבים ומושכים בעט ביקרו בארץ ישראל בעיקר מטעמי דת. כמה מהם  הנציחו את שראו עיניהם.  מוכרים יותר הנם תיאוריו של הסופר האמריקאי  הצעיר  מרק טוויין  אשר ביקר בארץ-ישראל בשנת 1867.  וכך הוא מסכם את מצבה של ארץ הקודש: "ארץ-ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה.  ארץ-ישראל שוממה ומכוערת זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב".על מרק טווין ומסעו לארץ ישראל 

גם  אם הפריז הסופר הצעיר בתיאוריו  הקשים, גן עדן לא היה פה וארץ ישראל של המאה התשעה-עשרה, לא הייתה ארץ זבת חלב ודבש, כפי שהייתה בתקופה המקראית או בימי המשנה והתלמוד.

הנתונים הבדוקים הראשונים שאנו מכירים אודות מספר התושבים הם לגבי הרבע הראשון של המאה ה-‏19, עת חיו בארץ-ישראל מערבית  לנהר הירדן -   250,000 תושבים.  רבע מהם היו  יהודים ונוצרים והשאר היו מוסלמים, בעיקר ערבים.

בשנים 1947-1870 –  אנו עדים לגידול עצום של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל שגדלה  בכ-‏270%, זאת   לעומת גידול מקביל של כ-‏105% במצרים. הגידול היחסי במספר התושבים הערבים בא בשל ריבוי טבעי גבוה והקטנת התמותה, אך  בעיקר  בשל  גלי הגירה של ערבים שהגיעו לכאן מכל ארצות המזרח התיכון, לנסות ולמצוא מקום בו יוכלו לשפר את רמת חייהם לעומת העוני המשווע בארצותיהם שלהם. הם אינם מגיעים ממקום אחד, אלא הם מורכבים מחמולות שהגיעו בעיקר מהמאה התשע-עשרה ואילך,  מארצות שונות, לרבות קבוצות שהגיעו מסודאן. גם שבטים בדווים  התחילו לזרום  החל משלהי המאה התשע-עשרה  במספרים הולכים וגדלים לארץ-ישראל, לרבות חזרתם של שבטם שחיו כאן מאות שנים קודם ועזבו בשל תנאי המחיה הדלים.

מהלך ההגירה הערבית לארץ ישראל, לא נפסק עם  הכיבוש הבריטי והמנדט, וההתפתחות  הכלכלית שחלה בארץ ישראל, תודות להתיישבות היהודית, שהלכה והתחזקה בראשית המאה העשרים, עודדה תושבים ערבים מכל  המרחב, להגר לארץ ישראל. מסמכים שנחשפו, מצביעים על כך כי  השלטון הבריטי היה ערני  לתופעת ההגירה הגדולה של ערבים אל ארץ ישראל,  אך לא מנע אותה מטעמים שונים. וכך, ארץ ישראל שהוכרזה בהצהרת בלפור כמקום מושבו של העם היהודי, קלטה לתוכה בשנות המנדט הבריטי, יותר מהגרים ערבים מאשר מהגרים יהודיים.

 על-פי מפקד האוכלוסין שנערך על-ידי הבריטים ב-‏1931, התברר שבמחוז ירושלים בלבד, מקומות הולדתם של התושבים המוסלמים הוא מעשרות ארצות ברחבי תבל, לרבות: סוריה, קפריסין, תימן, ועד ספרד, אלבניה ואוסטרליה. בליל מגוון זה של מהגרים  ערבים,  הוא שהווה את בני הדור הראשון במחוז ירושלים בלבד, וזאת מבלי לקחת בחשבון מחוזות אחרים, או את ילידי הארץ שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו בעצמם מן החורן, ממצרים, או מכל מקום אחר. מצב דומה מתגלה בבדיקת הלשונות בשימוש רגיל - אלו מגיעות ללמעלה מעשרים: הסתבר שמוסלמים בארץ-ישראל של שנת 1931, היו דוברים בחיי היום-יום,  מלבד ערבית - גם אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד.

בליל העמים שישב בארץ ישראל, ברובם ערבים,  מתגבשים מאוחר יותר  מהמאה העשרים ומקבלים  מאפיינים של עם, והם  מכנים עצמם פלשתינים, מושג המקובל על אומות העולם וגם על ישראל.  

השם "פלסטין" מקורו בשם סוריה פלשתינה, שניתן לארץ במאה השנייה לספירה על ידי הרומאים לאחר כישלון מרד בר כוכבא, וממנו נגזר בימי המנדט הבריטי השם "פלשתינה" (Palestine). הערבים שינו  את שם הארץ שהיה פלשתינה  וקוראים לה - פלשתין. מכאן, נראה כי  המושג פלסטינים, (בערבית: الفلسطينيون‎)  מתייחס לערבים תושבי ארץ ישראל – שהם או הוריהם התגוררו בחבל ארץ זה בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, ואשר  בשלב כלשהו, במהלך המאה העשרים, מגדירים עצמם כבני העם הפלסטיני, כעם נפרד מהעמים הערבים האחרים, כמו המצרים, הסורים, הלבנונים, הירדנים.

בקבוצה זו נכללים הערבים המתגוררים כעת בתחומי ארץ ישראל, וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם (ראו בעיית הפליטים הפלסטינים). בתקופת המנדט הבריטי שימש מונח דומה ("פלשתינאים") לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל (אז "פלשתינה-א"י"), יהודים וערבים כאחד.

האמנה הפלסטינית, שהיא המסמך המכונן של  אש"ף, (הארגון לשחרור פלסטין)  מגדירה את בני העם הפלסטיני -  ככלל בני האדם שחיו בארץ-ישראל עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וכל צאצאיהם, למעט היהודים, שלפי תפישתם, הם פולשים זרים.  לאחר  מלחמת העולם הראשונה,  בוצעה חלוקת  המזרח התיכון והקמת מדינות לאום ערביות שונות, אז למעשה החלה להתגבש אצל הערבים היושבים בארץ ישראל, ההכרה, כי הם אם נבדלים ושונים מאחיהם הערבים, למצער, בהיבט המדיני-פוליטי.  למרות זאת, עד הקמת מדינת ישראל, הם כינו עצמם 'ערבים' ורק לאחר מכן, החל השימוש במושג פלשתינים. 

מעמדם של הפלשתינים  דומה למצב הדין הישראלי בו אדם אשר פלש למקרקעין לא לו ובעלי המקרקעין לא פעל בדרכים חוקיות לפינויו תוך פרק זמן נקוב וקצר, יסרבו  רשויות אכיפת החוק  לפנותו מהבית שתפש  ובעל המקרקעין חייב לפנות לצורך פינוי הפולש  לבית-המשפט. כך דינם של הערבים שהתיישבו בארץ ישראל במשך השנים, שפלשו לאדמה לא להם, אך  בידי עם ישראל, שהיה נרדף וחסר כוח בהיותו בגלות, לא היה הכוח לסלקם מיד מאדמתו שנתפשה.  על-פי משפט העמים, שעוצב מחדש במאה העשרים, אין לפנות את הפלשתינים מהאדמה, זאת מכוח החזקה שלהם במקרקעין, למרות שהבעלות ההיסטורית והמוסרית על המקרקעין הנה  נחלת עם ישראל.

כל אלה, המכנים את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כיבוש קולוניאליסטי, הנם חסרי יושרה אינטלקטואלית,  חוטאים לאמת ההיסטורית, ועוצמים עיניהם נוכח העובדות הפרושות לנגד עיניהם. אין ספק בזכות עם ישראל על אדמת ארץ ישראל, אך זכות זו,  אינה  מקנה למדינת ישראל  את זכות התפישה או הגירוש של התושבים החיים  בביתם גם אם האדמה נרכשה או נתפשה,  רק לפני כמה עשרות שנים.  על-פי משפט העמים, אין ישראל, יכולה להסתמך על זכותם  ההיסטורית של היהודים, כבסיס להתנהלות מדינתית, שלא על-פי כללי המשפט הבינלאומי הקיים, המחייבים את כל העמים בני התרבות.

היווצרותו של העם הפלשתיני, תוך ואולי בגלל קשרי הגומלין בין הערבים שישבו על אדמת ארץ ישראל לבין היהודים החלוצים ששבו לאדמת מולדתם, יצרה דפוסי התנהלות לאומיים פלשתינים, המעצימים את השנאה בין העמים,  תוך שהפלשתינים, למרות  דבריהם על רצון במדינה משל עצמם,  מסרבים להכיר במציאות אותה קיבלו היהודים, של חלוקה הוגנת של ארץ ישראל.  הנרטיב שהם מפתחים, של  אדמת מולדת מזה שנים ארוכות, של עם שגורש מאדמתו בכפייה, הם דברי הפרזה וכזב,  וכל אשר הם יוצרים, הנו הרחקת פתרון של חיים הוגנים בצוותא, בין העם החדש, לבין העתיק בעמי העולם.

18.6.09
אריה גבע