בושה בושה
בית הספר החקלאי כדורי, 75 שנה לייסודו - 9-09

 


על  :  בית הספר החקלאי    כדורי  - מאד אישי

 

במלאות 75 שנה להיווסדו של בית-הספר  החקלאי ע"ש  כדורי למרגלות הר תבור  ו – 50 שנה לפטירתו של המנהל הנערץ של בית-הספר כדורי, נתן פיאט ז"ל -  יתקיים ביום  7 באוקטובר 2009,  כנס בוגרים, שיוקדש גם לסיום פעולות השימור של בניין בית-הספר  שמומן על-ידי משפחת כדורי וסיוע של המועצה לשימור אתרים.  פעילותם הברוכה  של  מספר בוגרי כדורי, שטרחו ועמלו, לשימור זכר המסורת המיוחדתשל כדורי, הנצחתה למען ההיסטוריה ולמען הדורות הבאים. 

 

אני בוגר בית הספר החקלאי ע"ש כדורי, מחזור כ'. לאחר שנתיים בבית הספר התיכון של הכפר הירוק, עברתי לבית הספר כדורי, אותו סיימתי לאחר 3 שנות לימוד בשנת 1957.  כדורי היה מוסד שונה בנוף הישראלי של ימיה הראשונים של מדינת ישראל. בית הספר, ששכן למרגלות הר תבור, היה המוסד בו למדו  הטובים בצעירי ישראל של ימי טרום המדינה, ומשם הם התגייסו לפלמ"ח, בו איבדו רבים את חייהם. בכדורי התגבשה המסורת של ארץ ישראל הלוחמת, ספרטנית, של   אחוות חברים, של  אחריות חברתית ושל נכונות לשאת בעול.  הייתה זו תקופה יפה של נעורי, אשר גיבשה ועיצבה את חיי. לא דיברתי הרבה על אותם ימים, לא עם חברים, לא עם משפחתי וילדי.   על-אף מחשבות לא מעטות על השפעת  תקופת כדורי על חיי, בספר שכתבתי על  הקורות אותי בימי התעסוקתיים, 'האדום כבר לא אדום', אותו גנזתי  בנסיבות מיוחדות,  לא כתבתי על חיי בבית-הספר  כדורי.

 


ביקרתי לא אחת בכדורי  וחלפתי לידו בכביש הסמוך מספר פעמים רב. המקום השתנה, גם הדור השתנה, אך  למרות תוספות הבנייה, המקום נשאר בבסיסו  כפי שהיה מאז ימי ראשיתו ובניין בית-הספר, שם היה חדר האוכל ומרכז הפעילות, נותרו ללא שינוי אם כי נפגעו בשיני הזמן.  הבניין שהוקם בשנת  1933, עם הקמת בית-הספר כדורי, שופץ בימים אלה והוקם בו מוזיאון להנצחת המורשת והנופלים בוגרי כדורי. הסביבה השתנה, גם אנחנו, אך נעים לחזור במחשבות ובחלומות אל ימים עברו.

 

 בית הספר החלקאי כדורי נודע בעיקר, בזכות המנהיגים שלמדו בו -  יגאל אלון, יצחק רבין, אנשי עט וספר כמו חיים גורי ולוחמי פלמ"ח רבים שהגיעו לדרגות בכירות בצה"ל. אבל  מקרב בוגרי כדורי, שמספרם אינו רב,   יצאו אנשי מדע, הוראה, אנשי עסקים, חקלאים מצליחים, ואך בעיקר, כל בוגרי כדורי, חונכו על-פי ערכים של  עבודה קשה, אורח חיים צנוע,  כבוד החברה והאדם. 

המסורת האגדתית של כדורי, הייתה  אוסף של מעשים  וטקסים, ביזאריים בחלקם, אשר התגבשו במשך השנים, בלא  תשתית  אידאולוגית או מחשבה תחילה, אלא בכוח הנסיבות ואורח החיים.  המדרג המבדיל בין הוותיקים המגובשים - 'הבתנקים', שעברו את חווית החיים בצוותא במסגרת עבודה קשה וחיים  בהרי הגליל התחתון, לבין אלה שזה עתה הגיעו - 'האליפים',  יצר דפוסי התנהגות קשוחים משהו, אלימים לעתים, אך שלא חרגו מגבולות הסביר ולא שימשו מעולם, להנאה או טובות אישיות של הבוגרים יותר. 

טקס הקבלה בחדר האוכל בערב הראשון, עם השירה האדירה  של 'הבתניקים'  ומתן השמות המסורתיים  (אני הגבוה במחזור כונייתי מאז ולעולם - אמורבה), טקס ההשבעה לאחר מסע  לילי בין הסלעים בחורש  האלונים הסבוך, הטיפוס באשמורת אחרונה על הר תבור והצפייה על השמש העולה, משחק הכדורגל המסורתי, טקס  החנוכה, בו שמונה אליפים ששערם גולח, היו הנרות ואני,  אמורבה, מכהן כשמש -  היו הבסיס של אותם טקסים.   המסורת, השירים והדברים שכתבו הבוגרים, רוכזו בספר הקרוי לדג'ר, שזכה לקדושה שנייה  רק לספר הספרים.    

 

 מסורת מרתקת זו של תלמידי כדורי,  הקוראים לעצמם  'כדוריסטים', הייתה רק המתאבן, הקליפה החיצונית למשמעת של עבודה קשה ולימודים  אינטרסיביים, שלא נכפתה מלמעלה, אלא על-ידי הקבוצה המתגבשת.  המסורת לפיה אין מורים המשגיחים בעת הבחינות, הייתה ביטוי של תפישה זו. הלימודים היו אך ורק בנושאי חקלאות ולפיכך גם לא עשינו בגרות, תפישה שבדיעבד, נראית לי מוטעית, אך ניתן להבין אותה על רקע רוח התקופה, בה פיתוח החקלאות היה צו השעה והבסיס להתפתחות המדינה.  העובדה, כי  התלמידים -  הכדוריסטים, נושאים בעצמם באחריות לקיום משק חקלאי גדול, חייבה אותם לקום  בעת בוקר  מוקדמת לחליבה, לצאת  למשך כל היום למרעה עם עדר הכבשים בגבעות סביב, או לצאת בזוגות,  חמושים בנשק לחריש בשדות הרחוקים -  גבשה לא רק ערכים של עבודה  קשה לא מפנקת, אלא יצרה מחוייבות של  התלמיד הצעיר,  לעצמו ולחברה.

 

כשאני  בן שבעים שנה, בהליכתי עם מכון אבשלום על שביל ישראל, הגענו גם אל  כדורי. הזיכרונות צפו ועלו.  אני כותב באופן שוטף רשמים וחוויות של  המסע על שביל ישראל.  הפעם, לא אוכל להתחמק מכתיבה נוסטאלגית על תקופת כדורי.  ערב הטיפוס על הר תבור, שעל פסגתו לא הייתי מאז ימי כדורי, כתבתי כמה מלים כדי להקריא לחברי  למסע על שביל ישראל, בתוספת קצרה על שהתרחש שם בין כתלי המוסד אותו כינינו מנזר למרות שהיו בינינו 5 בנות.  אולי עכשיו בפרספקטיבה של זמן,  אבין את הדברים טוב יותר.  מובא הכתוב,  כפי שכתבתי  ברשמי האישיים  על קטע מס' 12 בדרך שביל ישראל, מאי 2008, בו טפסנו על התבור וצפינו על כדורי מלמעלה:

 

  • "עבורי, הר  תבור הוא מאד אישי. כאן למרגלותיו, שוכן בית-הספר החקלאי כדורי, בו  ביליתי את מיטב ימי בחרותי וכאן עוצבו רבות מהתכונות המלוות אהבת הארץ. כאן השתמרה מסורת לוחמי פלמ"ח  בצד משחקי ילדות מסתוריים, של מעמדות וכוח.  חינוך לערכים של  עבודת אדמה, אהבת הארץ, כיבוד הזולת, כבוד עצמי,  יושרה חסרת פשרות. מאז שעזבתי את כדורי, לא הייתי במרומי הר תבור,  חלפו יובל שנים ומשום מה, לא חזרתי אל פסגת הר תבור.  במעלה הדרך, הפסקה, כשהחברים יושבים בצל העצים לאסוף את הנשימה ולקרר את הזיעה הניגרת, הקראתי את  השיר שהשלמתי אתמול, לכבוד היום המיוחד   והטיפוס על ההר:

  • • 
    "בכדורי מול ההר / עוצבו תווי חיי / מדורות פלמ"ח שמרנו / גחלת שלא נס ליחה / מסורת לשמר / עם ישראל חי / מרץ נעורים הוצאנו / בחריש ובזריעה / ערכים אותם הגשמנו / איש להם אינו מודע  -  שלוש שנים תמימות / לחיות פה וללמוד /  יותר לא נשיר אליך עוד / שלום קריית מנזר / אנו עוזבים מחר / יותר לא נשוב הנה עוד  -  עם תרמיל על שכם / צעדתי במשעולי עולם / רכשתי דעת, דבר למדתי / על מקומות אנשים וסתם / הצלחות קצרתי / כישלונות ידעתי גם / אך בלב תמיד נצרתי / במחשבות ובערגה / את ימי אצלך, קריית מנזר / כה רחוקה, כה קרובה -  היית לי הר עגול / פסגת עולם/ אין כמותך נשגב ורם / מאז הלכתי מעמך / לא העפלתי מעלה / היום אני ניצב מולך / בן שבעים שנה  /  אפוף חיל ורעדה / אטפס רגלי כפי שעשיתי / לא אחת, כשהיית לי / מגדלור ואבוקה -   שלום קריית מנזר /  אני שב אליך מחר / שבע שנים ותואר / שלוש שנים תמימות / לחיות פה וללמוד / מחר אהיה עמך עוד.
  •  


זר לא יבין זאת, אך המלים  שכתבתי באותו לילה, הגדילו את התרגשותי.  לא רק נעורי ומסכת חיי חלפו לנגד עיני, אלא  הערכים שרבים מהם אינם עוד. היו ימים ואינם עוד. הדרך אל פסגת ההר  עדיין רחוקה. שביל ישראל   עובר על הסלעים ומעת לעת צריך לדלג  קלות ולהזהר שלא להחליק.  עם זאת, השיפוע אינו תלול מדי מה שמאפשר ללב פעימות  בקצב מתון.  מעת לעת, מבעד לסבך החורש,  רואים את נוף הגליל התחתון ההולך ונפרש למרגלותינו. העץ השולט כאן הוא אלון התבור,  בעל גזע מרכזי, עלים גדולים וקשים, שפתם משוננת ובצידם התחתון שערות שאינן נושרות. עצים רבים הם מבוגרים והתחושה היא של יער  עבות של ממש.  לאחר כעשרים דקות של טיפוס,  עוצר  מדריכנו, דני גספר להפסקה  השנייה, מתוך ארבע שנעשה עד שנגיע אל פסגת התבור. הקצב אטי, ומתקיים הכלל לפיו 'חוזק השרשרת כחוזקה של החוליה החלשה ביותר',  הליכה המכונה 'קצב הנזירה'.


אמרתי לדני שהבאתי עמדי, קטעים  המספרים על ראשית ימיה של כפר תבור, שהוצאתי מספרה של פרופסור אניטה שפירא, אביב חלדו – ביוגרפיה על יגאל אלון. בשפתה העשירה והעסיסית, היא מספרת על ימי ראשונים בפרק חשוב זה בתולדות ההתיישבות לרבות על  חייו של יגאל בבית-הספר כדורי שהוא נמנה על תלמידי המחזור הראשון.  דני, העדיף לא להרחיב  את הדיבור על כפר תבור, מקום שלדעתי היה אחד מאבני הפינה החשובות בהתיישבות היהודית של העת החדשה. 


המשכנו לעלות בהר התלול. אז בימי כדורי, הייתי מטפס על ההר בריצה. כמה מחברי הקבוצה, שרבים מהם כבר אזרחים ותיקים,  התקשו במקצת בחום המעיק בעלייה התלולה  ועצרו לנוח  מעת לעת, בצל עצי אלון התבור.  ירידת הטמפרטורות המובטחת על-ידי החזאי, בוששת לבוא. שעת צהריים והחום כבד. הגענו לקרחת חורש, ממנה ניבט צפונה נוף מרהיב. הרי הגליל התחתון, יער בית קשת וקרוב יותר,  בית הספר כדורי, עם הגגות האדומים, פרוש לנגד עינינו, על כף-היד. התרגשתי.


  • •  בית הספר החקלאי כדורי -  הוקם על-ידי המנדט הבריטי מכספי עזבונו של איש העסקים היהודי יליד עיראק סֵיר אליס (אליהו) כדורי  שנפטר בהונג קונג בשנת 1922. בצוואתו הוא הותיר סך של 100 אלף ליש"ט להקמת בתי ספר חקלאים. הנציב העליון  הבריטי  הראשון לא"י, הרברט סמואל הקים ועדה כדי לתכנן את הוצאת הכסף. רק כעבור זמן  התברר מהצוואה שלא הממשלה בארץ-ישראל היא היורשת כי אם ממשלת בריטניה, וכי כדורי איפשר בצוואתו להשקיע את הכסף בארץ ישראל או בעיראק. חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הפעיל את אחיו של המנוח אליעזר כדורי ובסופו של דבר הצליח להשיג החלטה שהכסף יושקע בארץ ישראל. ליהודים עמדו להקים גימנסיה עיונית, ולערבים בית ספר לחקלאות. בסופו של דבר הוקמו שני בתי ספר חקלאיים על שם כדורי האחד בטול כרם שהוקם בשנת 1930 והשני למרגלות הר תבור. יש לעניין גם גרסה אחרת: בצוואתו הקדיש 140.000 ליש"ט להקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל. הוא הניח סכום זה ל"ממשלת א"י" בהאמינו - על סמך הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן רמו - שא"י מוכרת כשייכת כולה ליהודים. הממונים שקבלו את היעזבון בממשל המנדט הבריטי לא הכירו בכך שהיישוב היהודי בארץ ישראל זכאי להקים בכסף זה בית ספר חקלאי. לאח דיון משפטי ממושך קבע הנציב העליון כי מכספי עזבונו יוקמו שני בתי ספר חקלאיים על שם כדורי שהוקמו על ידי ממשלת המנדט הבריטי.כדורי נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בארץ בתקופת המנדט הבריטי ורבים מראשי היישוב שלחו אליו את בניהם, למרות שהתלמידים לא קיבלו תעודת בגרות.  התלמידים התקבלו רק לאחר מיון קפדני, כשהמטרה העיקרית של הלימודים הייתה מתן אפשרות להמשך לימודי חקלאות באירופה. בית הספר נודע בזכות פועלו של מנהלו המיתולוגי (שקיבל את הניהול במחזור השלישי או הרביעי),  נתן פיאט שהנהיג "בחינות כבוד" (ללא נוכחות המורים) והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. בתקופת מלחמת השחרור היו רבים מבין תלמידיו ובוגריו בפלמ"ח והיוו חלק נכבד משרשרת הפיקוד בו. רבים מבוגריו נטלו חלק פעיל בפעולות ההתיישבות, המאבק והביטחון של המדינה. כינויו של המקום בתקופה זו היה "המנזר", כינוי שנגזר מכך שהמקום היה מבודד ולמדו בו בנים בלבד, אך החל ממחזור י"ח – 1952 התקבלו בו בנות, אך מספרם היה מועט 4-6 בנות בכל מחזור ורישומן והשפעתן על אורחות החיים, לא היה ניכר ותלמידיו המשיכו לכנות המנזר.

קבלתי רבע שעה להסביר לחברים על כדורי ועל מנהגי המסורת המפורסמת. לאחר כמה דקות של הסבר היסטורי   יבש על בית-הספר וערכיו המיוחדים, עברתי לפיקנטריה - מה שמעניין את הרבים.  ספרתי בקצרה על  הטקסים  הביזאריים,  הסודיים כביכול, בהם נהגנו בכדורי. מעולם לא הרחבתי על כך את הדיבור, אך הזמן והמקום פתחו את חרצובי לשוני. ספרתי על טקס ההשבעה המרשים, הטיפוס להר  תבור בלילה הראשון, על משחק הכדורגל  המאולץ ועוד כמה מנהגים מוזרים שאת פשרם וטבעם וגם על האלימות בה נהגנו.  איש עדיין לא חקר לעומקם של מנהגים אלה ועל השפעתם על  עיצוב האופי שלנו והגיבוש החברתי. דיברתי  שלושים דקות בלא שחשתי בזמן החולף.


הבטתי בפני הנוכחים נשים וגברים לא צעירים. כמה וכמה עברו את גיל השבעים ואנחנו ביחד, כדי לחצות את ישראל לאורכה על שביל ישראל. לכמה  הטיפוסים בהרים, היו משימה לא   קלה בלשון המעטה. גם  לי ימלאו בחודש הבא שבעים שנה ועשיתי את הדרך בלא קושי . מי שאומר  כי גיל הנו  מגבלה פשוט מחפש תירוצים וועד כמה הדימוי של  רבים, במיוחד הצעירים,  לגבי משמעות  גיל הזהב הנו מוטעית. 


  • • 
    נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של כדורי, (לא מהמחזור הראשון)  סיים את תפקידו  כמנהל כדורי, יחד עם סיום הלימודים של המחזור שלנו, ר כ' בשנת 1957. איש נמוך קומה אך נשוא פנים, שער לבן עטה את שולי הקרחת.  שתקן מה שתאם מקצועו ככוורן. הליכתו אטית, מהוססת כמי שנושא על גבו את משקל השנים ונפילתם של רבים מתלמידיו.  בשנת הלימודים השלישית, אותה העברנו בשלוחה של כדורי בעכו,      הקרויה כיום על-שמו, 'יד נתן'  -  פרקנו עול ולא  ניקינו את החדרים. אני הייתי אז בוועד הכיתה וההנהלה ניסתה  לשוא, להידבר עמי בנושא. באחד הימים צעקו לי החברים, כי פיאט  נמצא בחדר שלי. מיהרתי להגיע ולנגד עיני הנדהמות, פיאט  הקשיש, רוכן מתחת למיטתי ומנקה את הלכלוך.  זו הייתה דרכו החינוכית לשכנע אותנו. לא ידעת את נפשי מרוב בושה.  הרמתי את נתן פיאט  מהרצפה והבטחתי לו, שאעשה כל שיגיד לי.  לפגוע באיש זקן חסר אונים ועוד במנהל פיאט הגדול,  היה למעלה מכוחי.  
  •  נתן פיאט הלך לעולמו, שנים ספורות לאחר שסיימנו את הלימודים. לפני שלוש שנים, טיילתי עם ביער בית קשרת, עם חבורה של חברים, עמם אני נפגש תדירות.  השקפנו על בית-הקברות של בית קשת, שם קבור פיאט, לצד בנו שנפל בקרבות תש"ח, ספרתי לחבורה  על פיאט המנהל הקשיש הנערץ שרכן מתחת למיטתי. התקרבנו לקבר הצנוע של נתן פיאט, המחנך הדגול. בן 64 היה במותו, נכתב על המצבה.  פיאט שדימויו בעיני היה של ישיש חסר ישע, היה כבן ששים כשנפטר.


אני היום בן שבעים שנה, מסתובב ברחבי העולם, צועד על שביל ישראל. איך שזמנים משתנים....

 

 

אין הרבה  חומר באינטרנט על   כדורי ועל המסורת הנוקשה, הבלתי מובנת, אך זו שגיבשה דורות של צעירים, מלח הארץ, שחרפו את נפשם על ביטחון ישראל והשתלבו ברבדים המועילים של החברה הישראלית.


מצאתי דברים שאמר חיים גורי, המשורר, על ימיו בבית הספר כדורי, שנאמרו כאשר חיים גורי היה  בן 83  שנה:

  • "בגיל שש-עשרה התקבלתי כתלמיד בבית הספר "כדורי", המכונה "המנזר". היה זה מוסד מנדטורי, הכפוף ל"מחלקת החקלאות והדיג" בממשל הבריטי בארצנו. התחלתי את לימודי ב-1939. לתלמידי שנה א' קראו "אליפים", לתלמידי שנה ב' "ביתניקים". הללו נהגו בנו לפי מיטב מסורת "הלילה הראשון" הנהוגה בפנימיות כאלה. אני זוכר, שכבתי מת מעייפות במיטתי, בין עוד עשרים מיטות באולם השינה הגדול. פתאום, כמו בסיוט, נוכחתי לדעת שחובטים בנו. וסביב צעקות וקללות וצחוק פרוע. גם אני חטפתי מ"הכחולים", אותם כיסויי מיטה המגולגלים לנקניק אימתני כנשק קר. עד שתפסתי את המתרחש, מנסה להתגונן איכשהו, הסתיימה הפשיטה בשיר של ניבול פה הזכור לי עד היום. כך נהגנו אנו, כעבור שנה, ב"אליפים" שלנו".

 

הסופר אהרון פלמון,  כתב  והוציא בשנת 2000, ספר על לימודיו בבית הספר כדורי, שנקרא:  'שנים של חיטה', כדורי / ישראל   1950-52 , שם הוא כותב בהקדמה:


  • זה לא רומן ולא אוטוביוגרפיה, והמספר אינו הגיבור העיקרי. זהו סיפור תיעוד על אנשים, על מקום, על תקופה. האנשים הם נערים בני 15 - 16, וביניהם גם המספר, שבאו ללמוד בבית הספר החקלאי ע"ש כדורי בשנת 1950: האנשים הם המורים והמדריכים של נערים אלו: האנשים הם עולים חדשים שבאו בתקופה זו לארץ. המקום הוא כדורי - בית ספר נזירי וקשוח, לבנים בלבד: אחד מבתי הספר הידועים בארץ ישראל קודם וסמוך להקמת המדינה. התקופה היא 1952 - 1950 - תקופה של עלייה המונית ובטחון רעוע. תקופה שבה החקלאות וההתיישבות היו המפתח לביסוס האחיזה בארץ וליציאה ממצוקה כלכלית קשה. באמצעות גיחות לתקופות אחרות מובאים גם סיפורים על חיים בארץ ישראל - צפת, טבריה, תל - אביב, ירושלים, חיפה - בתקופה שבין תחילת המאה העשרים ועד מחציתה. וכל זה מסופר באופן נאמן למקור בלי משוא פנים לעבר, בלשון בהירה וקולחת בלי עוינות לקורא, עם קמצוצי הומור בלי נסיון להצחיק.
  • קטע מהספר:
    "שנת הלימודים מסתיימת בסוף אוגוסט. מתחילת החודש נערכות הבחינות השנתיות וכולם משפשפים חזק. העלייה לכיתה ב' אינה מובטחת אוטומטית. לגבי מספר תלמידים המתקשים בלימודים זוהי הזדמנות אחרונה - מי שלא יעמוד בבחינות יודח מבית הספר ויישאר 'אליף נצחי'.
    בסוף שנה א' הזהות הכדוריסטית שלנו מגיעה להבשלה מלאה. או-טו-טו אנחנו ביתניקים, מלכי כדורי, ואנחנו מנופחים מגאווה. מה גורם לנו להיות כל כך גאים בכדורי ובעצמנו?
    - ראשית, כדורי הוא בית ספר חקלאי, וחקלאות מזוהה עם התיישבות, חלוציות, הגשמה לאומית. הטובים - לחקלאות. בסך הכל יש בארץ שלושה בתי ספר חקלאיים של ממש: כדורי, מקווה-ישראל ופרדס חנה. כדורי נחשב (בוודאי בעינינו) לטוב ביותר משלושתם מבחינת רמת הלימודים.
    לכדורי יש הילה ביטחונית. בתקופה שלפני המדינה כדורי היה מזוהה עם ההגנה ואח"כ הפלמ"ח. יגאל אלון (אז פיקוביץ') ויצחק רבין , שני ביטחוניסטים מיתיים, היו תלמידי כדורי (אלון מחזור א', רבין מחזור ד'). יגאל אלון הוא שארגן את תלמידי כיתתו לארגון ה'הגנה' וכל מחזורי כדורי עד מלחמת השחרור הלכו באותה דרך, כמה מהם היו לבכירים בפלמ"ח ובצה"ל. ב1948- שתי הכיתות של כדורי יצאו למלחמה. מחזור י"ב, שהיה אז בכיתה ב', קיצר את לימודיו והתגייס כבר בחודש אפריל ולא חזר לכדורי. רוב תלמידי מחזור י"ג, שהיו אז בכיתה א', נטשו את הלימודים, התגייסו לפלמ"ח והשתתפו בקרבות חטיבת יפתח. אחרי הקרבות חזרו לכדורי לשנת הלימודים השנייה".

 

אריה גבע

23.9.09

 

 

השלטון - שלוחותיו

רשויות מקומיות

http://www.flyrnai.org/dbimg/R...ese-brazil 
buy office 2007 ultimate 
http://www.flyrnai.org/dbimg/R...me-premium 
buy microsoft project professional 2013 
download adobe illustrator mac 
viagra générique indien achat viagra france levitra compresse comprar cialis 10 mg venta viagra capital federal
cheap viagra order online buy cialis generic online cialis online fast shipping sildenafil uk over the counter buy tadalafil canada
purchase sildenafil cheap sildenafil india ordering sildenafil online safe tadalafil online canada viagra without a prescription canada